נכון שמחשבות הופכות למילים שהופכות למעשים שהופכים להרגלים שהופכים לאישיות שהופכת לגורל אבל לפעמים רק לפעמים הסרט הזה רץ מהסוף להתחלה מתחיל בגורל ומשאיר אותך עם המחשבות.
אמא שלי היתה נשואה למודי אלון מפקד 101 טייסת הקרב הראשונה של חייל האויר במלחמת השחרור וראתה אותו נהרג על המסלול בשדה התעופה בהרצליה כשהיא בהריון מתקדם עם אחותי מיכל. לימים התחתנה בשנית והביאה אותי לעולם. שמונה עשרה שנה אח״כ קיבלתי זימון לקורס טייס ונזכרתי ברגע האחרון שאני בכלל צריך לבקש את רשותה בהיותה אלמנה וגם אחות שכולה של חיל האויר (כן היה לה גם אח טייס ח״א שהתרסק לתוך הפרדס של המשפחה במושבה כינרת).
היא הסכימה ואני הלכתי לגיבוש שבסופו גיליתי שלכל קורס יש מספר החל בקורס הטייס הראשון מספר 1 (פברואר 1950) ועד לזה שפותח את שעריו באותו רגע ממש. אחרי שהסתיים הגיבוש ונשאר מי שנשאר התבשרנו שמספר הקורס שלנו הוא... 101. מספר מיתולוגי בחיל האויר בכלל ואצלנו בבית בפרט. מסוג צירופי המקרים שאם מישהו היה מנסה לתכנן אותם מראש לא היה מצליח בחיים אבל הגורל... הגורל גילגל אותי בתזמון מושלם בדיוק לקורס 101. אמא שלי נשארה אדישה לחדשות או לפחות ככה חשבתי אז. אצלי נולדה הרגשה מוזרה כאילו יד נעלמה מכוונת את הפלאנטה הקטנה שלי אל מסלול מאד מסוים עם סוף ידוע מראש.
פאסט פורוורד שלוש שנים ואני מתבשר שנמצאתי ראוי לקידום למה שנקרא אז יירוט. מפקד הטייסת הודיע לי ביובש שבעוד חודש בדיוק אתקדם לטייסת היירוט הבאה שתפתח קורס הסבה. הוא הסתכל בניירת מצא את מה שחיפש הרים עיניים ואמר לי שזאת תהיה טייסת 101. אח״כ הוא התבונן בי בעניין בעודי מחויר לו מול העיניים כשהדם אוזל לי מהפנים במהירות. הוא שאל אם הכל בסדר ואני סימנתי עוד נקודה על מסלול הפלאנטה האישית שלי בתנועתה אל החור השחור הממתין לה אי שם. אמא שלי לא התרגשה גם הפעם.
עשרה ימים לפני המעבר ביום שישי החמישי לפברואר המראתי לטיסת אימונים אל תוך שמי סופה שחורים. מהטיסה הזו חזרתי בלי המטוס. התנגשנו באויר בקרב אימונים גבוה מעל העננים איפוא שהאויר דליל וקר מאד. איבדתי את ההכרה בנטישה ונראיתי לא משהו תלוי שמוט ומדולדל על המצנח שנפתח אוטומטית. בשלב הזה אמא שלי שמעולם לא צלצלה לטייסת בשלוש השנים מאז שהתגייסתי החליטה לצלצל למבצעים לשאול אם אני חוזר בערב הביתה.. מה פתאום? מאיפה בכלל היה לה את המספר במבצעים? אחרי שלוש שנים של דממת אלחוט מוחלטת היא החליטה לצלצל בדיוק בעודי מתנדנד חסר הכרה על המצנח. לפקידה במבצעים שהרימה את הטלפון לקח רגע להבין שצביקה זה בכלל פרנק ושהגברת שמתעניינת בשלומו היא בכלל אמא שלו. כשנפל לה האסימון היא פרצה בבכי והעבירה את הטלפון למנהל במבצעים שהבטיח לאמא שלי שאחזור בערב הביתה אבל לא טרח לציין שהוא לא באמת יודע באיזה מצב בדיוק.
בזמן שהשיחה הזו התנהלה אני הייתי שרוי בדימדומי הכרה תלוי על המצנח בין שמים וארץ מבין שמשהו רע מאד קרה ונלחם בפיתוי לשקוע חזרה בחוסר הכרה מנחם. רק משפט אחד עבר לי בראש שוב ושוב - אני לא יכל לעשות את זה לאמא שלי, אני לא יכל לעשות את זה לאמא שלי... ככה פשוט, היא צלצלה למבצעים ואני עניתי על המצנח. לאט לאט חזרתי להכרה והתחלתי התמודדות ארוכה שבסופה נכנסתי באותו ערב על הרגליים לבית הורי והתיישבתי לשולחן ארוחת ערב שישי כאילו כלום. בדיעבד הלכתי על אדרנלין נטו כי למחרת כבר אושפזתי לשיפוצים בתל השומר.
חודש אח״כ חזרתי לטוס אבל את ההסבה לטייסת 101 פיספסתי. הכוכב שלי שנע בנתיב מאד מסוים הוסט ממסלולו ברגע האחרון כשאסטרואיד בדמות מטוס סקייהוק פגע בו וחישב לו מסלול מחדש. גורל אחד יורט על ידי גורל אחר ואם יש לו לאדם יותר מגורל אחד אז אולי אין דבר כזה גורל בכלל... והיו כמובן מי שטענו שזה הסבא שמאד מקורב להוא שגוזר גורלות שם למעלה שהתערב ברגע האחרון. טסתי גבוה בשמים הוא ראה אותי בסביבה וזרק עלי סקייהוק למזל טוב. זרק ופגע. תותח.
מדהים ומרגש