אם אתם מסתכלים אל השמים בלילה והם שחורים בלי זכר לכוכבים, תדעו שבעצם אתם בכלל מסתכלים על עננים. על המסלול בבסיס נבטים באחת לפנות בוקר של לילה סוער עמדו שתי צסנות מוכנות להמראה והשמים שחורים משחור, שחור עננים, ואין לאף אחד מושג באיזה גובה הם מתחילים ובאיזה גובה נגמרים. מה שאנחנו כן יודעים זה שהצסנות המטרטרות האלה לא ממותקנות לטיסת מכשירים במזג אויר כזה וגם שהמסיבה הסתיימה והנוסעים הנכבדים שאותם התנדבנו להקפיץ הביתה מוכרחים להגיע לתל אביב ושהם עוד רגע נרדמים…
מאחורי ההגאים יושבים שני טייסי קרב צעירים שחושבים שמטוס הנוסעים הקל (צסנה) הוא לא יותר ממכסחת דשא משודרגת שהוסיפו לה יכולת מוגבלת לנוע בציר האנכי, לא פחות מזה הם משוכנעים שגם באמצע לילה שחור משחור בלי כוכבים, השמש עדיין זורחת להם מהתחת ותישר בשבילם את ההדורים. אני יודע את כל זה כי אני אחד משני הטייסים.
על המסלול בצסנה הראשונה ישבה עופרה חזה ובצלאל אלוני ואצלי בצסנה השניה ורדינה כהן בכסא ימין ומפיק שלצערי איני זוכר את שמו מאחור. המראנו פנינו צפון מערבה ומהר מאד התחלנו לגרד את בסיס הענן מלמטה. ורדינה והמפיק נרדמו. נשארנו רק אני, הצסנה, הבקר המנומנם, והענן שיושב לי על הראש. איבדתי קשר עין עם הצסנה שלפני בתוך קרעי העננים ואמת ישנה התיישבה לי בחלון. ככל שהקרקע תעלה בסיס הענן ישאר באותו הגובה. ככה זה. אלה הם חוקי הפורמט. עם ההר יפגוש את בסיס הענן אני אצטרך לבחור בין לטוס בתוך ההר או בתוך הענן. הענן עדיף אבל רק קצת. אם אתם מריצים לכם תמונה בראש של הרים ועננים אז אתם לא מרוכזים. חושך ושחור. את ההר לא רואים וגם את הענן לא. שחור למטה ושחור למעלה. לא רואים כלום. יש לי מד גובה ומפה מנייר שמספרת לי היכן ההר ומה גובה הקרקע אבל איפה אני באמת בכל הסיפור השחור הזה? זה כבר סיפור אחר. תיקנתי חזק מערבה הפוך מכיון הרי חברון וניסיתי להתעלם מהנחירות במושב האחורי.
אחרי עשרים דקות שחורות מצאתי את עצמי מדווח בהקלה לבקר ״קריית גת״ והאווירה בתא השתפרה. ורדינה עדיין ישנה, המפיק המשיך לנחור, אבל הענן ירד לי מהראש ולמטה היה אור. הבקר עלה על הקשר ונשמע פתאום מאד ערני. הוא רצה לדעת אם שמעתי את הצסנה השניה מדווחת הגעה לקרית גת. לא שמעתי. הבקר מסתבר איבד איתם מגע ונשמע לחוץ יותר ויותר. האפשרויות היו לא משהו. נזכרתי בשורה האלמותית מהבד״ח שכל חניך בקורס טיס לא יכל לשכוח. ההנחיה לפעולה במקרה של הפסקת חשמל כללית בלילה אחרי המראה, התפייט שם המשורר שבדרך כלל נצמד להוראות טכניות יבשות, ״אתה לעצמך ואין איש יודע על מצבך, נהג בהגיון״.
ההיגיון אומר שמטוס שאינו באויר חייב להיות על הקרקע, ושמפגש עם קרקע תוך כדי טיסה הוא התרסקות. גם ניסיון לנחיתת אונס בשטח הררי בלילה חשוך עם ראות אפס עונה להגדרה של התרסקות לכל דבר. בסוף, ההגיון גם אומר שכשמטוסים מתרסקים אנשים מתים. החיים הם לא סרט מצויר שבו הדמויות טסות לתוך הר, קמות, מנערות את הבגדים, וכולם יוצאים מרוצים להפסקת פרסומות. בחיים מתים.
לפנות בוקר הסתבר שהצסנה השניה, זו עם עופרה חזה, נסחפה מזרחה עם הרוח המערבית החזקה ובעודה משייטת במהירות של 200 קמ״ש בין השחור של העננים לשחור של ההרים היא פגעה בקרקע בהר. ככה פתאום בלי כל הכנה מוקדמת. בום. עד כאן התרסקות לכל דבר. אבל…
הצסנה פגעה בקרקע עם שיעור הנמכה אפסי (במקרה) ובשדה שטוח בין ההרים (במקרה)ֶ שחרוש עם תלמים עמוקים בדיוק בכיוון הטיסה (במקרה). ואם זה לא מספיק אז השדה גם (במקרה) השתפל מעלה במתינות. הצסנה רצה על הקרקע ואחרי מרחק קצר התהפכה על ראשה בבוץ הרך ונעצרה. גם ההרגל המגונה של מטוסים מלאי דלק להתלקח בהתרסקות התבטל מול הגשם והבוץ. נעשה שקט. הנוסעים, תלויים כמו עטלפים מהתקרה, שחררו בזה אחר זה את חגורות הבטיחות, נשרו על ראשם וזחלו החוצה פחות או יותר בלא פגע. כולם הסתדרו בשורה והלכו לחפש את המחפשים תוך שהם מבוססים בבוץ לאור הנורים שאורם שטף את השמים כחלק מהמאמץ שנפתח לאיתורם. זה לקח שעתיים והם נכנסו בהליכה לחפ״ק החיפושים שהוקם במיוחד לכבודם.
עופרה חזה נולדה מחדש בלילה ההוא אבל עזבה אותנו טרם זמנה עשר שנים אח״כ. לי זה הוכיח שוב שאדם יכול להיוולד מחדש אין ספור פעמים אבל למות באמת הוא יכול רק פעם אחת. וגם… שזה לא נגמר עד שזה לא נגמר, והכי חשוב, שלפעמים גם החיים הם סרט מצוייר.
Comments