הייתי בן חמש כשמדינת ישאל חוותה את ניצחון ששת הימים המפואר וגדלתי כשעל מדף הספרים בבית ליד האנציקלופדיה העיברית ואנציקלופדיה תרבות (המצוירת) שוכנים להם לבטח שורה ארוכה של אלבומי ניצחון בנייר כרומו משובח. זה היה לגמרי ברור שצה״ל הוא הצבא הטוב בעולם וכל אם עבריה ידעה גם ידעה... ואז התגייסתי וגיליתי שצה״ל, איך נאמר בעדינות, לא בדיוק הוורמאכט (ואני עוד התגייסתי לחיל האויר). ככל שהכרתי את צה”ל יותר מקרוב ככה הלכה התעלומה ותפחה, מאיפה לעזאזל הגיעו הניצחונות המפוארים? משהו לא הסתדר לי.
לימים ירדתי לצלול בסיני אחרי שהחזרנו את גן העדן הזה למצרים וזה לא לקח יותר ממפגש בלתי אמצעי אחד עם הבירוקרטיה והצבא המיצרי במעבר טאבה כדי שהתעלומה תתפוגג והכל יפול למקום. אנחנו באמת לא הוורמאכט אבל בצד השני (תודה לאל) לא נילחם צבא הוד מלכותה המלכה האם. או במילים אחרות זה לא אנחנו זה הם...
ואם מישהו עוד היה צריך הוכחה שיש אלוהים אז אני שמח לדווח שחציתי לעקבה בחג לחופשה משפחתית והשעתיים בצד הירדני של מעבר הגבול שיכנעו אותי מעל לכל ספק שחרותינו עדיין מונחת בידיים טובות. המזרח התיכון נישאר אותו מזרח תיכון הים אותו הים (עם קצת פחות אלמוגים) והערבים כן כן.. אותם ערבים. נפלאות דרכי השם.
חג חרות שמח.
Comments