חתונה לבנה

היתה לי פעם חברה קתולית שמאד רצתה להתחתן. זה כשלעצמו לגמרי לא הפריע לי, הבעיה היתה שהיא רצתה להתחתן איתי.

אני לא זוכר הרבה מהדירה שלה בקומה החמישים אבל את המיטה הענקית המשקיפה על מנהטן הפרוסה למרגלותיה ואת הבתולה עם המבט המצועף התלויה על הקיר מעל.. אני אף פעם לא אשכח. בין לבין היא הנמיכה את קולה כדי שהבתולה הלומת הקרב שעל הקיר לא תשמע ושאלה כבדרך אגב אם אהיה מוכן לבוא איתה לחתונה של בת דודתה. למרות הערפל בין הסדינים היה לי ברור שאני צריך לאסוף את עצמי ולהתרכז. בררתי שוב בזהירות המתבקשת של מי החתונה בדיוק וגם וידאתי שאני לא מוזמן על תקן החתן. נחה דעתי, אמרתי כן ונרדמתי. בבוקר היא הסבירה לי מה זה אומר.

מסתבר שהמשפחה המורחבת תגיע בהמוניה במיוחד כל הדרך מהיבשת הישנה לפסטיבל החתונה שימשך שלושה ימים ושלושה לילות במקום מאד מיוחד לחוף האטלנטי. היה שם צוק סחוף רוחות המשקיף אל האוקיינוס ועליו מלונות קטנים שהוזמנו מראש בשביל האורחים וכנסיה אחת ענקית בשביל אלוהים.

הארוע יצא לדרך בבוקר שישי קר וגשום והאורחים שמזג אויר כזה לא היה זר להם מיהרו להתכסות בשמיכה עבה של אלכוהול. בראשון בבוקר היא שאלה אם אכפת לי לבוא איתה לטקס בכנסיה ״זאת אומרת נכון שאתה יהודי וכל זה אבל משהו כזה אף פעם לא ראית...״ ידעה איפה ללחוץ הגברת. היא הראתה לי את התוכנייה עם נערי המקהלה וכל הג׳אז הזה ואני לא עמדתי בפיתוי. הזהרתי אותה שאני מוכן לבוא אבל לא מתחייב לשתף פעולה עם כל מה שזה לא יהיה שם. הבטיחה לי שאין בעיה. זרמתי.

היה מפוצץ. שתי קומות עם יציע מפואר משקיף מעל ולמטה המשפחה הקרובה. אני למטה עם הגרעינית ולא סתם למטה ממש בקדמת האולם שורה רביעית באמצע. הכומר שהיה לבוש יותר יפה מהכלה ניהל את הארוע המרשים ביד רמה וממראה פניהם של הנוכחים היה ברור שגם אלוהים הגיע. הם לא סתם האמינו שאלוהים שם הם גם היו בטוחים באמונה שלמה שהוא הגיע פונקט לטקס ולא הקדים אפילו קצת... קבלו את זה מאחד שהיה שם, אם היה מגיע בשישי כמוני אין מצב שהיה נשאר עד הטקס וסביר להניח שגם לא היה עוזב לבד. לי זה דווקא הסתדר. אותי לימדו מזמן במקום שממנו אני בא שמי שמאמין לא מפחד... ובארץ הרחוקה ההיא ממש כמו על הצוק בכנסיה מול הים, היו מעט מאד צדיקים אבל מאמינים זחוחים כמו חול.

אם אצל היהודים בבית הכנסת נהוג לתזז בין ישיבה לעמידה אז אצל הספין אופ החביב של ישוע מתזזים בין ישיבה לירידה על הברכיים. התרגולת הזו של יושבים כורעים יושבים כורעים תפסה אותי די בהפתעה ואני נשארתי לשבת גם כשכולם ירדו בחינניות על הברכיים. התחושה של הרבה מאד זוגות עיניים ננעצות בגב היתה פיזית ממש אז סיפרתי לעצמי שזה לא כל כך בולט וכולם יורדים רק קצת כי המושבים מצוידים במעין דרגש כריעה שמזכיר יותר מושב ארגונומי... הגברת התעלמה וגם הכומר לא נראה שעושה עניין או ככה לפחות חשבתי באותו הרגע. לקראת סוף הטקס הכומר עשה את המהלך שלו...

עם חיוך גדול על הפנים הוא ירד מהבמה ונעמד בקידמת האולם כשכל האורחים קמים על רגליהם והשורה הראשונה יוצאת ומסתדרת בטור עורפי במעבר. בסדר מופתי הם התקדמו אחד אחד כרעו ברך לפני הכומר פתחו את הפה קיבלו פיסת לחם קטנה ישר על הלשון הצטלבו קמו ויצאו מדלת בצד הבמה.

זהו, הייתי לכוד, הדרך היחידה החוצה היתה קדימה דרך הכומר שם כל אורח קיבל רגע סולו לאור הזרקורים כשהוא על הברכיים מצטלב עם חתיכת לחם בפה. הודעתי לגברת שזה לא יעבור והיא החזירה לי מבט מבוהל. השורה השניה קמה והסתדרה במעבר. הגברת לחשה לי בהיסטריה שאני לא יכל להשאר לשבת לבד באולם או סתם ככה לעבור ליד הכומר בדרך החוצה. בין לבין תוך כדי שהכומר מאכיל את צאן מרעיתו ולצידו נער מקהלה מנדנד כלי קטורת על שרשת - מבטינו הצטלבו. היה חשמל באויר. הייתי אפילו מוכן להישבע שאני מזהה על פני הכומר שריד של חיוך עוד מהמאה החמש עשרה. דורות של אנוסים דהרו לי בראש ורציתי לשאול את הגברת אם העם היהודי לא סבל מספיק אבל היא היתה חיוורת לגמרי וגם בתנאים יותר אופטימליים לא הצטיינה בחוש הומור מפותח.

ואז הגיע הרגע.. השורה השלישית התקדמה בטור עורפי במעבר והגיע זמנה של השורה הרביעית להתחיל לנוע. השורה שלי. אבל אף אחד לא זז. הסרט הנע במעבר עצר מלכת והכוכב התורן על הברכיים מול הכומר נשאר עם פה פתוח אבל בלי קרקר. נגמר. נער מקהלה קל רגליים נשלח אל מאחורי הקלעים לחדש את המלאי. עברה דקה. עברו חמש דקות. כלום לא זז. האורח בראש הטור סגר את הפה אבל נשאר על הברכיים. עברו עשרים דקות ובקהל התחיל רחש בחש. לאט לאט עברה השמועה באולם שלא מוצאים את המפתח הקדוש לארון הקדוש שבתוכו הלחם הקדוש.

אחרי יותר מחצי שעה הכומר עלה על הבמה התנצל בדמעות והקהל התחיל להתפזר. כשעברתי עם חיוך קטן ליד הכומר בדרכי החוצה יכולתי להישבע שאני שומע מישהו צוחק. זה לא הייתי אני. זה בטוח לא היה הכומר. זה בא מלמעלה...