השעה שלוש בצהריים יום שישי, המקום בית הקפה של ההוסטל האוסטרי מעל הויה דולורוזה בעיר העתיקה בירושלים. למטה ברחוב אחורה אלפיים שנה ישו עבר עם הצלב על הגב וזר קוצים על הראש ופה למעלה מגישים שטרודל וינאי והילדים כל אחד עם דף ועט כותבים מכתב לאלוהים. אחרי שסיימו להתחבט ואחרי שהוסיפו לבבות ופרחים הלכנו כולנו לכותל ונח ביקש שאשים את הפתק שלו כמה שיותר גבוה. הגבר הצעיר סיים כיתה ב׳ והוא יודע שמתחילים לקרוא מלמעלה, הוא ראה את כמות הפתקים בקיר עשה חשבון שאלוהים יש רק אחד וביקש לוודא טיפול יעיל ומידי. צודק.
נח גם ראה את האחיות שלו כותבות מגילות והבין שעם כל הכבוד לאלוהים (ויש כבוד) אחרי שהוא יקרא את מה שהן כתבו לא ישאר לו לא קשב ולא סבלנות לשום דבר. עשינו הערכת מצב זריזה והוא החליט לחתוך ישר לעניין וגם לא לאתגר יותר מידי כבר במפגש הראשון. הילד ביקש בפתק מאלוהים לא לשבת במושב האחורי באוטו בדרך חזרה לתל אביב (רכב עם שבעה מקומות) וגם שהפלייסטיישן המקולקל יחזור לעבוד. באותיות קטנות הוא הוסיף שהוא גם היה שמח ליותר זמן מסך. במבט ראשון זה נראה לי קצת מצחיק אבל אז חשבתי על כל אלה שמבקשים זיווג הריון או כסף והגישה של הילד ניראתה לי פתאום הרבה יותר מעשית והכי פחות מגוחכת.
בכל מקרה הסיבה שאני בכלל מגולל פה את כל הסיפור היא שכשנכנסנו סוף סוף עייפים ומותשים לרכב, אני הסתכלתי על הילד, הילד הסתכל עלי, כל האחיות שלו הסתכלו על שנינו, ואני מצאתי את עצמי במצב הלא פשוט של הצורך להכריע אם הוא ישב במושב האחורי או במושב האמצעי, או במילים אחרות, אם יש אלוהים או אין אלוהים. ככה, הכרעה קוסמית באמצע היום בחום כבד בקומה התחתונה של חניון ממילא.
אל יקל הדבר בעיניכם. מיקום הישיבה ברכב עם ארבעה ילדים היא סוגיה מורכבת שמשקללת הרבה מאד משתנים כולל מי הקיא מתי ועל מי, מי ישב איפה אחרון וכו׳ וכו׳ ועכשיו גם את אלוהים. ולא סתם את אלוהים אלה את שאלת עצם קיומו.
תגידו מה שתגידו ברור לי שגם אתם בעניין ומתים לדעת אם יש (או אין) אלוהים, אז זה הולך ככה.. בשורה התחתונה הילד ישב בכל זאת (מאוכזב) במושב האחורי אבל מצד שני הפלייסטיישן כן חזר לפעול (תיקנתי) וגם היתה הרחבה לא זניחה בכלל במסגרת שעות המסך. אז יש או אין אלוהים? אנערף, אלוהים גדול... תגידו אתם.
ענק!!!!!