פעם, באיזה חול המועד פסח תפסתי מונית, אני והחבר הכי טוב שלי מהתמונה פה למטה. למותר לציין שעם פונו אתה לא פשוט מרים את היד ברחוב ומונית נעצרת ויאלה נוסעים. לפונו היה מבט של רוצח טוב לב והוא שקל 55 קילו.. אז אני הייתי כותב בגט טאקסי שאני עם כלב ומוסיף ״קטן״ בסוגריים ככה שנהג שלא אוהב כלבים לא היה בא בכלל ומי שאוהב כלבים ואין לו חוש הומור היה בא רואה את הסוס ולא עוצר... עכשיו, מגיעה מונית עם נהג חרדי שחור קומפלט זקן מעיל כובע הכל. הוא נעצר על ידי פותח את הדלת ולפי החיוך אני קולט שהוא גם אוהב כלבים וגם הבין את הבדיחה. אנחנו עולים ואני מתעניין אצלו איך זה נהג מונית חרדי שזה כשלעצמו נדיר ועוד אחד שאוהב כלבים (קטנים) שזה בכלל סטטיסטית לא קיים.
במקום לענות הוא שואל אותי אם אני יודע למה לכלב קוראים כלב ואז ישר מסביר שזה בגלל שכלב כשמו כן הוא כ-ו-ל-ו לב. מה אני אגיד לכם, התאהבתי. ואז הוא מציע לספר לי סיפור על פסח שזה בכלל הסיבה שאני כותב כאן את הפוסט הזה.
מסתבר שכשבני ישראל יצאו ממצרים היה את העניין הזה עם המכות ואיפה שהוא באמצע הסדרה היתה גם מכת צפרדעים. הצפרדעים בפקודת בורא כל בעלי החיים נכנסו לכל מקום או חור אפשרי בשביל לקלקל למצרים את היום. לא סתם לכל מקום אפילו לתנור הרותח הם נכנסו. המדרש מספר שכנגד מסירות הנפש הזו מי שאירגן את כל המפגן (ההוא למעלה) חס על חייהן ואלה שנכנסו לתנור יצאו ללא פגע ירוקות רטובות וחלקלקות כמו שנכנסו. נס. מסופר גם שכשלמצרים נמאס ובני ישראל התארגנו לעזוב הכלבים שתקו ולא נבחו על השיירה (שזה דחיית סיפוקים רצינית לכלב) וככה נתנו לבני ישראל לצאת בשקט בשקט בלי שהמצרים ישמעו. על השרות הזה גמל היושב במרומים לכלבים בצוותו על בני האדם להאכילם ״ובשר בשדה טרפה לכלב תשליכנו״.
ואז שואל המדרש. לצפרדעים על סיכון חיים ממש, קידוש השם צפרדעי, נתן הבורא את חייהן בחזרה אבל באקט חד פעמי ולעומת זאת לכלבים גמל הרבה יותר וציווה על בני האדם להאכילם לאורך כל הדורות. איך זה? ועל זה נאמר שלהקריב את החיים במילוי מצוות הבורא זה בהחלט ראוי לתמורה אבל שתיקה.. שתיקה רבותיי, שתיקה שווה זהב.
וכן אני יודע שפסח עבר ופונו מת אבל ערב שישי עכשיו ויש לי חמישה ילדים בבית (אחד אורח) שעושים הכל חוץ מלשתוק... אז עכשיו נזכרתי.
Comments