כתוב על הקיר

לא ברור כמה רוג’ר ווטרס התאמץ כדי לפגוש אותי בלונדון ב 1980 אבל אני חציתי בשבילו תעלה ושילמתי מחירים. האנגלים באנדרסטיימנט בריטי טיפוסי קוראים ל 34 ק״מ של ים עצבני בין צרפת לאנגליה ״התעלה האנגלית״ ושעתיים לחצייה יכל להיות סביר... למעט אם אתם חוצים את התעלה כמוני שאז זה יכל להרגיש כמו נצח. ונצח זה היה.

בחופש הגדול האחרון של התיכון בסוף סיבוב ארוך באירופה עם תרמיל על הגב ומאה דולר בכיס הייתי בדרכי ללונדון על המעבורת שבין צרפת לאנגליה. עוד לפני שעזבנו את קלה שבחוף הצרפתי נתקלתי על הסיפון בזוג ישראלים בחור (שנקרא לו בחור) ובחורה בשם ירדנה, שניהם בטיול אחרי צבא.

המשפט הראשון ששמעתי מהבחור מיד כשנפגשנו (והם זיהו שאני ישראלי) היה שהם הולכים מיד עם הגיעם לראות את ההופעה של פינק פלויד The Wall. כן כן ממש כבר באותו הלילה הם יהיו בהופעה ויש להם כרטיסים. אח״כ הוא שאל אם אני גם הולך כי אי אפשר, ממש בלתי אפשרי, להשיג כרטיסים. אינסטינקטיבית עניתי לו שהייתי שמח (לא זכרתי שיש הופעה בכלל) אבל אי אפשר להשיג כרטיסים... וזה גרם לו אושר שכבר באותו הרגע נראה לי מוגזם ובדיעבד מבשר רעות. מאותו הרגע ללא לאות ולמשך כל ההפלגה הוא הסביר לי איך ולמה אסור לי להפסיד את ההופעה הזו שהיא הופעה של פעם בחיים ושאני מוכרח ללכת אבל שאני לא אצליח ללכת כי… נכון, ניחשתם, אין כרטיסים.

החברה שלו, ירדנה, ניסתה כמה פעמים לשנות נושא אבל ללא הצלחה. הוא היה בטראנס. הספינה נכנסה ללולאה בזמן, הים נעלם וכל מה שאני זוכר מהחציה זה את הפה שלו אוכל לי את הראש מסביר שאין ולא תהיה עוד הופעה כזו ושאסור לי לפספס… אבל זהו שאני כן הולך לפספס למרות שאסור לי… כי אין אין אין כרטיסים… ניסיתי להתרכז בירדנה שאפילו הראתה לי את הכרטיסים (הוא ביקש ממנה) ושהיה לי ברור שחוץ מכרטיסים וחיוך מקסים יש לה עוד הרבה מה להראות… זה לא באמת עזר. שום דבר לא עזר.

ואז הלא יאומן קרה ומצאתי את עצמי עם הזוג הזה לפני, ירדנה ראשונה עם הכרטיסים ביד ואחריה הבחור, עומדים בתור לדרכונים בדובר. ירדנה עברה ראשונה לצד השני והבחור נתן את הדרכון לפקיד ההגירה. זה הסתכל בדרכון הרים את העיניים נעץ בו מבט חודר ושאל ״כמה כסף יש לך?״. 200 דולר היתה התשובה. ״וכרטיס חזרה לישראל יש?״ המשיך, ואני חשבתי לעצמי שזה לא אחראי לדבר על כרטיסים עם הבחור הזה… אבל זה כבר היה מאוחר מידי להזהיר את פקיד ההגירה. ״לא״ ענה הבחור קצר ועצוב כמי שיודע שזו לא התשובה הנכונה. פקיד ההגירה הישיר מבטו אל הבחור חזר ודיפדף בדרכון הרים שוב את עיניו והודיע לו חגיגית שהוא חוזר לצרפת על המעבורת שאיתה הוא הגיע. הבחור שלא סתם את הפה כל ההפלגה נאלם דום והפקיד ליווה אותו החוצה מהאולם. כשהפקיד חזר נתתי לו את הדרכון שלי והוא בלי לומר מילה או להניד עפעף דפק בו חותמת והכריז בקול חגיגי - Welcome to England Mr. Frank.

בצד השני המתינה לי אחת ירדנה יפה עם שני כרטיסים ביד וחיוך קטן על השפתיים ממלמלת שזה לא יתכן… לקחתי אותה ביד ומיהרנו העירה שלא נאחר, אחרי הכל מדובר היה באמת בארוע של פעם בחיים וגם לא רצינו לתת לרוג׳ר לחכות.

חמש שנים אח”כ שלום חנוך ואני היינו ביחד בצמח (הוא על הבמה ואני בקהל). שלום שהיה במיטבו הסביר לכולם ש ״משיח לא בא ומשיח גם לא מטלפן״. באותו הקשר הוא גם שר ״שירדנה היפה ממלמלת, זה לא יתכן…״, ואני חשבתי על המעבורת ההיא, על הבחור (שהוחזר לצרפת) ועל רוג’ר ווטרס (שדווקא הגיע). כששלום הגיע לקטע שבו הוא התוודה בשמי ״שאותי מעניינת ירדנה יותר מהכל״ הרגשתי גם צורך, קצת באחור אבל בכל זאת, לבקש סליחה משניהם.