היום שבו נפלו התאומים

בבניין זכוכית חמור סבר הנטוע בלב רובע העסקים של בוסטון התנהלה ישיבת דרקטוריון לא שגרתית. בחוץ גשם שוטף, בתוך החדר חגיגה. לא רק שהחברה עמדה לסגור סיבוב השקעה חשוב, ברגע האחרון גם Accenture (בעגה המקצועית משקיע אסטרטגי) השתכנעו לעשות מעשה ולהצטרף. הדרך לשמים היתה סלולה ובאוויר עמד ריחה המתוק של הצלחה מעורב בניחוח חמצמץ של תאוות בצע שבדרך כלל מתעקש גם הוא להיות נוכח במצבים האלה.

רוזוולט נהג לומר שאין גבול למה שאפשר להשיג אם לאף אחד לא אכפת למי הולך הקרדיט. אני גיליתי שהיות ואנשים הם רק בני אדם עדיף פשוט לחלק הרבה מהחומר הזה ולא פחות חשוב… לחלק לכולם. עברתי לאט ויסודי מסביב לשולחן ולא השארתי ולו אגו אחד רעב. לקראת סיום, כשאגואים מנופחים ריחפו בהנאה בחלל החדר ומפלס שביעות הרצון הרקיע שחקים, המשקיע האסטרטגי ביקש שנדחה את סיבוב ההשקעה בשלושה שבועות כדי לאפשר לעורכי הדין שלו להשלים את המלאכה. כמובן שדחינו. אסטרטגי. כבר אמרנו.

פירקנו את המאהל ועמדנו בשורה ארוכה בגשם השוטף, מים זורמים על הפנים עם נשק בהצלב ופק״ל מלא על הגב מוכנים לתחילת תנועה. יום ראשון בבוקר, עשרים שנה אחורה, שבוע מסכם שלב מכין קורס טייס 101. זה לא לקח יותר מכמה דקות של הליכה בגשם ובבוץ כדי למחוק כל זכר להבדל בין פרחי הטייס שחזרו רק באותו הבוקר נקיים וריחניים מהבית לבין מי שנשאר שבת בבוץ על הגבעה כמוני. נשארתי כי החלפתי שבתות עם איזה וותיק צה״ל, השבת הבאה היתה מתוכננת להיות שבת ארוכה… להחלפה הלא מתוכננת הזו היתה גם תופעת לוואי אינטימית שנגעה לי במקום רגיש. אני התייצבתי למסדר היציאה לשבוע השטח המסכם כשאני עומד בתוך זוג התחתונים הנקי האחרון שלי. לא תהיה החלפה חשבתי בצער אבל התנחמתי בעובדה שלפי השמים השחורים והתחזית הקודרת מה שעלי כבר יתכבס תוך כדי תנועה…

בלילה האחרון של אותו שבוע בוצי קר ונמהר התחפרנו על ראש הר גבוה בנגב הצפוני, הר שהמשאיות הצבאיות עם הציוד היבש לא הצליחו לטפס ושקעו בבוץ למרגלותיו. על הפסגה השלמנו עוד ניצחון עטור תהילה על אויב דימיוני שסרב ללמוד לקח ונותרנו עם הדילמה הקלאסית מה עדיף? לעמוד ערומים ורטובים עד לשד עצמותינו ברוח הקפואה או לעשות בדיוק אותו דבר רק לבושים מדים ספוגי מים. בשבילי (ובשביל עוד כמה פרחים מוכי קרה) זה נגמר בסורוקה אצל האחות אולגה שבישרה לי בחגיגיות שקיבלתי מכת קור… שזה, ביננו, לא ממש הטריד אותי כי אצל אולגה כבר היה חם. האסון היה שנשארתי שבת… להשגחה.

הארוע הזה לימד אותי לקח חשוב לחיים ונתן פרשנות מרחיבה למושג ״השגחה״.הוא גם זיכה אותי בכינוי ״פרוזן פרנק״ (או הקפוא) שהלך איתי שנים קדימה עד שבא טום קרוז עם אהבה בשחקים שהפך סרט קאלט בטייסת ואני שודרגתי לאייסמן.

לא ישנתי טוב בלילה שאחרי פגישת הדירקטוריון החגיגית ההיא בבוסטון. האמת, כמעט לא ישנתי בכלל. בבוקר, עם כאב ראש הולם ברכות וכוס קפה חמה ביד תוך כדי שאני בוהה בחלון מנסה להבין מה לעזאזל הגשם הניטח בחוץ מנסה להגיד לי - נפל לי האסימון. כינסתי ישיבת דירקטוריון טלפונית בהולה ליום המחרת וסגרתי את ההשקעה לאלתר בלי לחכות ל Accenture (השארתי את הדלת פתוחה כדי שיוכלו להצטרף באותם תנאים בהמשך). אחרי יומיים נכנס הכסף ואחרי שלושה ימים היומן הראה 9/11, התאומים נפלו וכל הפעילות הכלכלית כולל השקעות מכל הסוגים נעצרה בחריקת בלמים. למותר לציין שהמשקיע האסטרטגי (Accenture) קיבל מכת קור ונעלם כלא היה.

החברה על כמעט מאתיים עובדיה ואין ספור חלומותיה (אז עדיין תלויה במימון חיצוני לצורך פעילותה) היתה קרובה מאד לסיים את דרכה ממש שם בגראונד זירו. מה שהציל אותה היה לקח ישן ואמת פשוטה ובסיסית. משהו שלא מלמדים בתוכניות MBA יוקרתיות… אבל שלא אני ולא אולגה נשכח לעולם - לא מחליפים שבתות!