לחצות את אמריקה

אפשר לחצות את אמריקה בטיסה שוב ושוב ולא לפגוש אותה אפילו פעם אחת. ואפשר לחצות אותה פעם אחת אבל על אופנוע.

בועת האינטרנט בדיוק התפוצצה ברעש גדול אז חתכתי את החברה בחצי והעברתי את מטה החברה מחוף לחוף. במקום לטוס החלטתי שלדבר בטלפון ולעשות שיחות ועידה אפשר גם מהאופנוע... לא סיפרתי לאף אחד ובבוקר יום שמש מקסים בסאן פרנסיסקו כיוונתי את האופנוע מזרחה, הצבעתי לו על הצד השני של אמריקה ונתתי לו לרוץ. חשבתי שאעבוד מהדרך ושהדרך תיקח שבעה שמונה ימים. אז חשבתי.

שעתיים לתוך הרכיבה מזרחה מהעיר רינו בבוקר השני למסע התברר שאמריקה באמת גדולה. כל כך גדולה שהכיסוי של הרשת הסלולרית מוגבל לאזורים מיושבים בלבד. המדבר של יוטה למשל הוא מחוץ לתחום ולא רק הוא. גנזתי את הרעיון של עבודה מהאופנוע חציתי את הרי הרוקי וזרקתי את האופנוע בגראג׳ של איש מכירות שלי שגר בהרים מעל דנבר. משם טסתי לבוסטון לעבוד והמסע הפך למרוץ שליחים של סופי שבוע.

בוסטון בוסטון אבל הילדה שלי הלכה לכיתה אלף בתל אביב אז הייתי עושה שבת שבת וטס כל סוף שבוע שני להיות איתה... יוצא מהמשרד בבוסטון בחמישי בערב אוסף אותה בשישי אחה״צ ומחזיר בראשון בערב בפרידה פוצעת שחזרה על עצמה כל שבועיים בדיוק. ואז ממריא חזרה מתל אביב בחצות, נותן לשעון לקחת אותי שבע שעות אחורה ונכנס למשרד בבוסטון בשני בבוקר חם משדה התעופה. גבר גרוש עם ילדה.

חלפו שבועיים וסופ״ש בתל אביב... חזרתי לדנבר וקפצתי ראש מזרחה לתוך המישורים הגדולים של המערב התיכון. פס הקול של המסע היה מוזיקת קאנטרי בקלטות שנקנו בתחנות דלק לאורך הדרך (טרום ספוטיפיי). ככל שהרחקתי מזרחה היתה שם פחות מוזיקה ויותר מטיפים נוצרים. בנברסקה כבר לא נותרה מוסיקה בכלל ונשארתי רק עם אלוהים ... הבנתי את הרמז, קניתי את אחד הכוכבים ולחצתי פליי. השעות נקפו ואני וישו הפלגנו בים של מלל אוונגליסטי אל אופק נטול הרים שנראה כמו מוניטור של מישהו שעזב לעולם שכולו טוב. הבמוו האדום חתך דרך הערבה המונוטונית הזאת שקט ובוטח טוחן מיכל דלק אחרי מיכל דלק סביבו ענן של פיקאפ טראקס והרליז שמביטים בו בהשתאות. ואז, אחרי שלושה ימי רכיבה רצופים, היתה פתאום שיקגו.

חלפו עוד שבועיים (ועוד סופ״ש בתל אביב) וחזרתי לשיקגו להשלים את החציה בואך התפוח הגדול. ככל שחתרתי מזרחה מפלס המטיפים האוונגליסטים בתחנות הדלק חזר וירד לטובת קלטות מוסיקה והקאנטרי פינה את מקומו להיפ הופ. הימים והשעות נקפו ואמריקה הפכה ליותר ויותר מוכרת. כשהתגלגלתי בשערי מנהטן כבר הרגשתי בבית. חציתי את כל אמריקה עם אופנוע לא קטן שלא לומר מפלצת אדומה, ובאף רמזור, באף תחנת דלק, ובאף עצירה לאורך הדרך, לאף אחד לא היה מה להגיד. מבט קדימה, ידיים על ההגה, דממה. על הרמזור הראשון בכניסה לניו יורק חלון הרכב שלצידי נפתח ונישאלתי אם אני מוכר. ברמזור השני נשאלתי ״כמה הוא סוגר״ ובשלישי כבר סתם ניסו לדרוס אותי.

אמריקה היא לא הערים הגדולות שעל המים, היא הריק המונוטוני העצום שביניהן. מי שלא התרחק מהערים הגדולות, רצוי על אופנוע, אולי היה בניו יורק וסאן פרנסיסקו אבל באמריקה הוא לא באמת היה. מי שלא טס לאורך שנים כל סוף שבוע שני חצי גלובוס כדי להיות עם הבת שלו... כנראה היה פשוט יותר חכם ממני ולא תימרן את החיים שלו לפינה הבלתי האפשרית ההיא

אבל אם אתה עושה אלף מייל בסוף השבוע על אופנוע ועשרת אלפים מייל במטוס בסוף השבוע שאחריו, וחוזר חלילה... אתה אולי לא בהכרח מנצח אבל אתה יכל להיות בטוח שאתה לפחות משחק על כל המגרש.