באשמורת אחרונה בין חמישי לשישי דקות לפני עלות השחר נקטעה הקריירה המשפטית שלי לעולמים. כשעליתי על האופנוע הייתי עדיין סטודנט למשפטים בפוטנציה (רשום לתחילת שנת הלימודים) כשירדתי ממנו אחרי פחות מדקה החיים כבר שינו כיוון.
האופנוע שחיכה לי אז בחוץ היה בהמה יפנית עם נפח ריאות של 1,100 סמ״ק וגישה קצת כבדה ולא מתמרנת לחיים. באותו לילה הוא חיכה לי על המדרכה בסבלנות נינוחה ששמורה לטורף על שמודע למקומו בשרשרת המזון. עליתי עליו ונתתי לו למלא את הריאות במנה גדושה של אדי דלק ולמתוח קצת אברים בלילה הקר. עדים (במדים) שהיו במקום סיפרו אח״כ שהם ראו את הקולות ושהוא כנראה גם קצת שאג.
עצרתי ברמזור האדום במורד הרחוב ומחשבותי התחילו לנדוד. היינו רק אני האופנוע הרמזור האדום והלילה ככה שהנגיעה בכתף תפסה אותי לגמרי בהפתעה. הבטתי לאחור ולידי באמצע הכביש עמד שוטר תנועה מתנשף שסימן לי לחזור איתו 200 מטר אחורה שם חיכו לנו השוטר השני והמכמונת החמודה שלו. קבלתי מהשניים ומהמכמונת תעודת הצטיינות רשמית עם ציון 100 (קמ״ש) מעל המותר. כששאלתי מה קורה עכשיו הודיע לי השוטר חגיגית שאני צריך לבוא להישפט ביום ראשון והרים את ידו מצביע על בית המשפט שהיה לגמרי במקרה הבניין מעבר לכביש (מול בית אריאלה).
במהלך סוף השבוע הסבירו לי נשמות טובות שאני צפוי לקנס של אלפיים שקל (לפחות) ולשלילה של שנתיים (לפחות) אז ביום ראשון כשהתובע שאל אם אני מודה שנסעתי 140 קמ״ש בעיר - לא הסכמתי. נכון, נסעתי מהר אבל בדיוק 140 קמ״ש? הדיוק נראה לי מוגזם לגמרי במיוחד כשהקביעה הסתמכה על מכמונת שזה כינוי חמוד למכ״ם רוסי ישן וחסר חוש הומור עם שם מצחיק כמו מולטנובה. בואו.. בדיוק 140 קמ״ש? במכ״מים אני קצת מבין. נקבע משפט ואני החלטתי ליצג את עצמי. אם תרצו סוג של ניסוי כלים או סטאג׳ רק כזה שמתחיל לפני תחילת הלימודים.
המשפט יצא לדרך והתחיל ריטואל שנמשך יותר משנה ורכש לו קהל אוהדים נאמן שהלך והתרחב. החברה מהטייסת ולא רק הם התחילו להגיע לדיונים לשבת בשורה הראשונה ולהריע כשהתובעת הציגה את התיק בפתיחת כל דיון מציינת שנסעתי רררק 100 קמ״ש מעל המותר. היתה לה ריש מתגלגלת והיא התעקשה לגלגל אותה כל פעם שהעלו אותי על המוקד. ההופעה הכי טובה בעיר, מועדי הדיונים במשפט אפילו נכנסו לתוכנית התקופתית של הטייסת כדי שאף אחד לא יפספס. חצי שנה לתוך המשפט נכנסתי למבצעים בטייסת וגיליתי עיתון מודבק על הלוח כשהכותרת צועקת באותיות קידוש לבנה ששופט התנועה שמנהל את המשפט שלי נדרס על ידי אופנוע בתל אביב. כשהוא חזר לנהל את המשפט אחרי שלושה חודשים הוא איבד את חוש ההומור אבל האולם היה מפוצץ מתמיד. כולם חיכו שהתובעת תגיד עוד פעם ״רררק״ 100 קמ״ש מעל המותר... והיא אכן אמרה והם אכן הריעו.
קו ההגנה שלי היה חוסר האמינות של המכ״ם במיוחד בתנאים ששררו באותו לילה. בכל זאת 140 קמ״ש בתוך העיר באמת נשמע קצת לא סביר... הוצאתי את נתוני הלחות מבית דגן (לחות באויר לא טובה למכ״ם), הבאתי את תוכנית החשמל בצומת מחברת החשמל (מתח גבוה לא טוב למכ״ם), והגשתי מסמך טכני עב כרס שמטיל ספק באמינות הדיוק של המכמונת.
בפתח הדיון האחרון והמכריע תפסה אותי התובעת מחוץ לאולם ואיימה עלי במבט חמור סבר שזאת ההזדמנות האחרונה שלי להודות לפני ש... משסרבתי המבט האסרטיבי והמאיים התחלף בהבעה מדוכדכת והיא אמרה לי בעיניים כבויות שאם אני אודה הם ישמיטו את התביעה. בום. הפתיעה אותי. חשדתי שאם אודה השופט מייד יכה בפטיש וישלח אותי לאי השדים בלי רישיון ובלי לחשוב פעמיים. תפשתי עורכת דין מזדמנת במסדרון סיפרתי לה מה אמרה לי התובעת ושאלתי מה עושים. היא אמרה לי להגיד שאני מודה על פי עצת התביעה, השופט יפנה לתובעת והיא תעמוד במילתה ותבקש להשמיט את התיק. זה בדיוק מה ששם קרה. אחרי שהתובעת אמרה מה שאמרה השופט התחיל לצרוח עליה במלוא גרונו… בשלב מסוים הוא נזכר שאני עדיין שם (עוקב בפה פעור אחרי המתרחש) הסתובב אלי, הודיע לי שאני משוחרר וחזר להתעלל בתובעת.
זאת היתה רכיבה קצרה ובלי ספק מהירה שהסתיימה בשני שוטרים ומכמונת וששינתה לי את החיים… נשארתי עם רישיון הנהיגה אבל בלי חשק ללמוד משפטים. פרשתי בשיא.
אנרגיות שליליות , תוצאה חיובית