מורפיום

זה לא חדש שכשגבר מעל 40 קם בבוקר ולא כואב לו כלום סימן שהוא מת. היום אני גם יודע שכשגבר מעל 50, בלילה, לא כואב לו כלום הוא בכלל לא קם בבוקר… אני גר ליד בית חולים איכילוב. יצא לי גם למשך שלושה שבועות לגור ליד הבית. כזה ראה ואל תעשה.

כאב זה המנגנון האלגנטי של הטבע לעדכן אותנו כשמשהו בגוף נדפק. מיליוני שנים של אבולוציה הוכיחו שזמזום צפצוף או נורית אזהרה מהבהבת לא עושים את העבודה… אז קבלנו כאב. לי כאב התוספתן (אפנדצית). אני התעלמתי והוא לקח את זה לא טוב והתפוצץ. אבל זה שהוא התפוצץ זה לא הסיפור פה כי האיבר הזה מיותר לגמרי, הבעיה היתה שהוא התפוצץ לי בבטן. או אם תרצו את הגרסה הפחות מכובסת - הבטן התמלאה לי חרא וזה זיהום מסכן חיים. זה היה או אני או התוספתן ויתרון ההפתעה היה בצד שלו.

כשהורידו אותי לחדר ניתוח במעלית היינו שלושה, אני ועוד בחור צעיר עם תוספתן מפוצץ והאח דימה. אני זוכר שאפילו דרך מסך הכאב זה הפתיע אותי שהוא גם דימה וגם לא תוכניתן. כזה עוד לא ראיתי… אבל אז הוא הסתכל עלי במבט רציני ואמר לי משהו שנתן לי המון כח בהמשך. דימה אמר במבטא דימה כבד שיהיה הרבה יותר גרוע לפני שיהיה יותר טוב. ודימה ידע על מה הוא מדבר. הוא בלי ספק לא היה תוכניתן. כל פעם שנהיה יותר גרוע נזכרתי בדימה וזכרתי שיהיה עוד יותר גרוע… אבל שבסוף יהיה יותר טוב.

בהמתנה לניתוח הסיגנל (הכאב) שמשהו לא בסדר חרג מהסקלה המקובלת ואני עם סף הכאב הגבוה שלי טיפסתי על התיקרה ולא הסכמתי לרדת. אי אפשר לזכור כאב, אנחנו מאד זוכרים כמה רצינו שיפסק. ואני הייתי מוכן לתת הכל… רק משפט אחד נשאר איתי משם - ״תני לו מורפיום״. מהצד השני של המשפט הזה גר האושר.

במשך שלושה ימים אחרי הניתוח ערב ערב עלה החום ואיתו הכאבים. סביב חצות הסטאג׳ר הלום השינה היה מביא את הרופא התורן הבכיר מהבית והם היו מתכנסים למרגלות המיטה. חבורה של רופאים מתלמדים צעירים היתה נועצת עיניים מעריצות ברופא הבכיר שנתן את הקטע שלו. היו לו איכויות של סופרסטאר וראו עליו בעליל שהוא נהנה מאור הזרקורים וגם שהם מסנוורים ומפריעים לו לראות אותי במיטה מאחורי ערמת הסטאג׳רים. כל ערב הוא היה מתחיל בטון אסרטיבי ומכריז ״נוריד אותו לחדר ניתוח״ כשהדגש היה על המילה נוריד ופקעת הסטאג׳רים היתה מתהדקת סביבו בהתרגשות ״ונפתח את הבטן״ פה הדגש היה על הנפתח עם מחווה שהזכירה לי פתיחה של ריצ׳רצ׳ בתיק ישן שמצריך תפיסה בשתי ידיים ואז חזק ובתנופה… זה היה הרגע שבו שלושה לילות ברציפות הקהל (אני) היה צועק מאי שם במעלה המיטה שאולי כדאי לחכות ולראות אולי החום והכאב ירדו לבד (הסיגנל הסיגנל). זה כשלעצמו לא הרשים אף אחד אחרי הכל הוא היה רופא בכיר ואני חולה זוטר… אז תמיד הייתי מוסיף, נראה לי שהכאב נרגע קצת. סיגנל זה סיגנל וזה לא הסתדר להם ברצף וקילקל לכולם את המסיבה. הבכיר היה הולך הביתה, פקעת הסטאג׳רים היתה מתפוגגת מלאת אכזבה, ואני הייתי נשאר עם הסיגנל, הו הסיגנל…

בלילה השלישי כשהחום התחיל לעלות ואיתו הסיגנל שאלתי בתיסכול את האחות מה מצבו של הקולגה שלי עם התוספתן המפוצץ מהמעלית שירד איתי לניתוח. ״הוא כבר לא במחלקה״ היא ענתה עסוקה בחנוכיית האינפוזיות שלי. כשהיא ראתה כמה אני מקנא היא החליטה שהאמת תעזור לי להעביר את ההופעה של הרופא הבכיר שנראתה בלתי נמנעת לאור החום המאמיר ״לא הוא לא השתחרר מהמחלקה״ אמרה, עכשיו היא כבר הסתכלה עלי במבט מרוכז ״הוא עזב לתמיד״. זה היה שוק, הבחור היה צעיר ממני בהרבה, רציתי לשאול אם הורידו אותו… ופתחו לו… אבל היא כבר הלכה.

הבקרים היו הכי טובים. היה לי שותף בחדר מילניאל שהיה מוסתר מאחורי וילון ושמעולם לא ראיתי אבל שמעתי מצויין והרבה. שמעתי אותו ואת החברה המילניאלית שלו והדימיון שלי עשה את היתר. הוא היה גבוה חיוור גמלוני וקצת תפוח, גם ראו עליו שספורט זה לא הקטע שלו. הוא חשב בקול רם שספורט זה מעייף והיו לו גם חצ׳קונים. השיחות שלו עם המילניאלית היו מופת של תקשורת יעילה ומתגמלת. בפתיחת כל משפט כל אחד בתורו היה מזדהה בקצרה עם רשימת הצרכים והדרישות האין סופית של בן זוגו ומייד עובר לתאר את מה שמגיע לו עצמו בפרוט רב ועם המון רגש ושכנוע עצמי… והגיע לשניהם הרבה. תאמינו לי. אני הקשבתי לשניהם שעות.

בסוף כל טקס ביקור רופאים הרופא היה שואל אותי מאחד עד עשר כמה כואב לי ואני הייתי רוצה להגיד שמונה אבל לא היה נעים לי מעצמי אז הייתי אומר שבע. רוצה לומר, יש בי עוד מקום להרבה סבל. תעשה מה שצריך… בפעם הראשונה אחרי שהמילניאל המחוצ׳קן הצטרף אלי לחדר שמעתי גם את הטקס אצלו מעבר לוילון. גם הוא נשאל על כאב מאחד עד עשר ואז המנוזל זב החותם הזה נתן לי שעור חשוב לחיים. הבחור שרק לפני חמש דקות החליף רשימת דרישות עם זוגתו המילניאלית תוך כדי צחקוקים אוויליים, ושאם בכלל כאב לו משהו זה רק שהוא היה תקוע איתי בחדר, ענה לשאלת הרופא מייד ובשכנוע עצמי עמוק - עשר. כשהוא אמר עשר אני כמעט בלעתי את האינפוזיה… ולא עברו עשר דקות והוא קיבל מורפיום ישר לוריד ויצא לטיול בגן עדן על חשבון משרד הבריאות. כשהרופאים הלכו והוא חזר לצחקק עם המילניאלית, אני לאט לאט התחלתי להפנים.

שלושה דברים אני מאחל לכם:

אחד - שנה טובה, שנת בריאות ואושר.

שתיים - אם כבר מוכרחים אז שתתאשפזו. כן כן דברים יקרו וכשהם יקרו מי שלא מתאשפז סימן שמת בדרך. בדיוק כמו שאני חושב שזה תקלה לאחל למישהו השרוי באבל ״שלא תדע עוד צער״ כי זה בתכלס לאחל לו שהאדם הבא שימות בסביבתו הקרובה (שזה בלתי נמנע) יהיה הוא עצמו. ככה אני מאחל לכם להתאשפז כי זה סימן ששרדתם.

שלוש - מורפיום. על השאלה כמה כואב לכם התשובה היא עשר. תהנו.