ממריאים

בינואר 1948 נצפה אבא שלי יעקב פרנק מנופף אקדח מעל ראשו בטרמינל הנוסעים בשדה התעופה לוד (היום נתב״ג) מגרש יהודים שצבאו על הדלפקים בניסיון לברוח מהמדינה בעיצומה של מלחמת העצמאות. הוא עמד בראש כח של 30 לוחמי גבעתי (מבצע ציפורה) שנשלחו לאבטח את השדה ולמנוע בריחת משתמטים (כך במקור). הזוי הא? מאז בלי ספק התקדמנו.

היום אל פיסת האדמה הקטנטנה שלנו בקצה הים התיכון מכוונים אין ספור ראשי חץ קרביים. אין עוד חתיכת אדמה כזו על הגלובוס. בלי קשר לאיך תסתיים המלחמה הבאה שלושת אלפים טילים ביום יפלו פה. סתם בשביל לשעשע אתכם זה אומר שנקבל כאן בזרועות פתוחות טילים בקצב של שניים בשניה 24/7. גם אם זה לא יפול לכם ממש על הראש רעש גדול בטוח יהיה. הלכה השלאפשטונדה.

האוכלוסיה שמנהלת שיגרת חיים ערנית על מכסה חבית אבק השריפה הזו מתחלקת בגדול למאמינים משני סוגים. בערך חצי שמים את מבטחם בחבר דימיוני בשמים והחצי השני מאמין בדרכון זר במגרה. שתי האמונות חסרות בסיס באותה מידה למרות שאת מופרכותה של הראשונה קשה יותר להוכיח.

יש כמובן גם את המהדרין שמאמינים גם בחבר הדימיוני וגם בדרכון הזר... בכל מקרה יש לי חדשות לא כל כך טובות. אני לא יודע איך להגיד לכם את זה אבל אומנם, אל דאגה, את אבא שלי לא תפגשו בטרמינל אבל מצד שני מנתב״ג תחת גשם הטילים אף מטוס לא ימריא. תחסכו לעצמכם את הפקקים.

כדאי מאד שהמדינה תיקח את עצמה בידיים לפני שגשם העופרת יגיע. איך נאמר בעדינות - רמת התפקוד בשנת הקורונה או בהילולה במירון - זה כנראה לא יספיק.