סוף דצמבר, ירדתי לאורך השדרה השביעית המושלגת בואך טיימס סקוור עם אזיקי זהב על הידיים וראש מלא מחשבות. היה קר. חיפשתי הכרעה.
מכרתי את החברה והיו לי מיליון סיבות (בשטרות קטנים) להשאר. גם לא נזקקתי להרבה זמן על סיפון ״הספינה האם״ כדי להבין שהשנתיים הבאות יהיו ארוכות מנשוא. להשאר או לחתוך. להיות או לחדול. זאת היתה השאלה.
בכיכר לא חיכתה לי השראה אז פניתי לרחוב 44 שם ניתקלתי במבטו של ראסל קרו שהשקיף אלי מהמסך האלקטרוני הענק של קומפלקס בתי הקולנוע. ההקרנה הבאה בשש. השעה שלוש דקות לשש ואני וראסל הולכים הרבה סרטים אחורה. נכנסתי. האולם מפוצץ ובלית ברירה אני מתישב ממש למרגלות המסך בקדמת האולם, נושא מבט למעלה מהשורה הראשונה באמצע.
ראסל קרו הוא שוטר ניו יורקי שרודף אחרי סוחר סמים בשם פרנק לוקאס שכוכבו דורך בשמי ניו יורק (דנזל וושינגטון). הימים ימי מלחמת ויאטנם ולוקאס מבריח את הסמים בתוך שקי גופות (body bags) מתחת לגוויות החיילים. יותר משישים אלף שקים כאלה שלח הצבא האמריקאי לאורך המלחמה ברכבת אוירית של מטוסי הרקולס שהיוו גם את התשתית הלוגיסטית של פרנק לוקאס שהלך והתעשר במהירות. הוא חתך את כל שרשרת ההספקה, שבר את השוק, והפך למלך הסמים של ניו יורק.
ואז כמו כל דבר טוב שיש לו סוף גם בסרט המלחמה מסתיימת והרכבת האוירית של גופות על מצע סמים באדיבות חיל האויר האמריקאי נחתכת באחת. לוקאס לא מוכן לוותר ונוסע לג׳ונגלים של מזרח אסיה לפגוש את ספק הסמים הסיני שותפו מתחילת הדרך.
הסיני הקשיש ישוב על הדום גבוה בפאגודה במעבה הג׳ונגל מסתכל למטה אל פרנק לוקאס היושב למרגלותיו ואומר לו שזה נגמר. לוקאס מתעקש. ואז הסיני רוכן אליו (ואלי) פניו חרושות הקמטים ממלאות את המסך הענק מעלי במרחק נגיעה והוא מתחיל ללחוש בקול צרוד ״פרנק... וויתור כשאתה ביתרון הוא לא וויתור״ נשטפתי זעה קרה. הסיני על המסך ראה שמקשיבים לו קרב את ראשו הסתכל לי עמוק בעיניים וחזר ״פרנק... וויתור כשאתה ביתרון הוא לא באמת וויתור״.
צמרמורת. הסתכלתי מסביב לראות שאני לא לבד. האולם היה בדיוק כמו שזכרתי ואף אחד בקהל לא הראה סימני התרגשות מיוחדים. הסיני באמת דיבר אלי (ואל פרנק לוקאס). בזה לא היה ספק. המשך הסרט לא באמת ניקלט אצלי מעבר לרעיון הכללי שפרנק (זה שבסרט) לא ויתר, התעקש להמשיך והפסיד הכל. כסף, מעמד, משפחה... הכל. גם את החופש שלו הוא מאבד והסרט מסתיים כשראסל קרו תוקע אותו בכלא להרבה שנים.
האולם התחיל להתרוקן ואני נשארתי לשבת מבטי נעוץ במסך קורא את הכתוביות בסוף הסרט שאני אף פעם, אבל אף פעם, לא קורא. אני קורא ומבין שזה בכלל סיפור אמיתי. שיש איש כזה פרנק לוקאס, שזה הסיפור שלו ושהוא עדיין בכלא מאז ועד היום. הבן אדם חי בסרט.
באותו לילה במלון גיגלתי את פרנק לוקאס. היתה שם תמונה של איש כהה עור מבוגר מאד עם מבט עצוב ישוב בכסא גלגלים ביום שחרורו מהכלא. סגרתי את המחשב נכנסתי למיטה ופתחתי את הטלויזיה. יש לי הרגל כזה לראות חדשות לפני השינה ולהרגע עם צרות של אחרים.
מסך הטלויזיה התעורר לחיים ועליו הופיע תמונה של איש שחור עם עיניים עצובות ישוב בכיסא גלגלים. האיש נראה מוכר, מאד מוכר, מוכר מידי. פתאום אני קולט שזה פרנק לוקאס תוקע בי את מבטו השבור הפעם לא מהמחשב אלה מהטלויזיה שמול המיטה. נשטפתי זעה קרה פעם שניה באותו ערב. לאט לאט התברר שבערוץ האקראי שפתחתי מוקרן סרט דוקומנטרי על חייו של פרנק לוקאס וברגע האקראי שפתחתי את הערוץ האקראי הפריים האקראי היה תמונתו ביום שיחרורו מהכלא. סגרתי את הטלויזיה ועצמתי עיניים חזק שלא יקפוץ עלי מהמנורה שמעל המיטה.
בבוקר ניסיתי לברר עם עצמי למה התכוון המשורר (הסיני). האם לוותר זה לעזוב עכשיו ולהשאיר מאחור את אזיקי הזהב או לוותר זה לעמוד בציפיות הקונה (שאני יצרתי) ולהישאר במחיר שנתיים מהחיים. ניסיתי להתחבר לקול הפנימי שהוא הפוך מאובייקטיבי ובהגדרה אינטואיטיבי. קול שבסופו של יום בסה״כ לוחש, לא את מה שנכון לנו לעשות, אלה את מי היינו רוצים להיות.
Quitting while ahead is not quitting
תעשו עם זה מה שאתם רוצים.
コメント