שנתיים טסתי בבסיס עובדה שליד אילת ובקהיר גר אדי האיטלקי שרכב על אופנוע למחייתו ואפילו ניצח בכמה מרוצי פריז דקאר יוקרתיים. לאדי היתה סירה בשארם א-שייך והיות ואת האינטרנט והטלפון הסלולרי עוד לא המציאו אז הייתי שולח בערב לאדי פאקס ומודיע לו שאנחנו באים. בבוקר אחרי נהיגה רצופה של 10 שעות היינו מגלים אם גם אדי בא. לפעמים הוא היה שם ולפעמים לא. ככה זה עבד וזה היה בסדר - קצב של מדבר.
באחת הפעמים הראשונות במיצרי טיראן טיפסנו חזרה לסירה מטיול בגן עדן עם בלונים וישבנו על הסיפון לפרק אבטיח. החיים התמקסמו ונעמדו בזניט. אדי שאל אם בא לנו לדוג בדרך חזרה. אמרנו שכן אז הוא לקח חתיכת קליפת אבטיח שם על קרס ובלי להסתובב בעודו עומד עם הפנים אלינו שלח את ידו לאחור והוריד בעדינות את החכה המאולתרת למים. הוא עשה שתי תנועות משיכה קטנות ואז אחת חזקה ודג שמנמן של לפחות שלושה קילו הושלך על הסיפון. כל התהליך לקח פחות מחצי דקה ואדי בשום שלב לא הוריד מאיתנו את העיניים או הוציא את האבטיח מהפה. לא זה לא היה הדיג המובטח. זה היה הפיתיון. אדי הרים את הדג חתך לשניים שם על שתי החכות בירכתיים והרים עוגן. ואני חשבתי על הדייגים בנמל תל אביב שהיו מתים לדוג פעם בחיים את הפיתיון של אדי. וגם חשבתי פרופורציה...
24 שעות אח״כ הייתי בדיוק באותו מקום רק טיפה יותר גבוה והרבה יותר מהיר. חזרנו מגיחה שירדה רחוק דרומה והנתיב חזור עבר דרך ים סוף ומיצרי טיראן. המיזוג במטוס הכפיר לא באמת עבד בגובה נמוך ואני הייתי שטוף זעה ומרוכז בחישובי דלק בגלל איזה תקלת העברה ממיכל דלק נתיק... ואז בעודי טס במהירות 450K בגובה הגלים מעל מים שקופים עם ראש מלא בחישובי דלק וסרבל טיסה דבוק לגב... עברתי מעל סירה שעליה ישבו שלושה אנשים עם ציוד צלילה אוכלים אבטיח. הייתי מהיר מידי בשביל לזהות תנועה על הסיפון וכל מה שנצרב לי במוח היה פריים אחד בודד כמו בתמונת סטילס - אנשים, ים, סירה, אבטיח. ובום עבר - נשאר רק ים כחול גדול וריק. ואני חשבתי, רק אתמול הייתי בסירה עכשיו אני במטוס - אותו מקום עולם אחר. וגם חשבתי פרספקטיבה...
יוצא שבחיים הדג הוא אותו הדג ורק אנחנו מחליטים אם הוא פיתיון זניח או זכייה של פעם בחיים... וגם שהמקום שבו אנחנו נמצאים פחות חשוב, מה שבאמת קובע זה מה לעזאזל אנחנו עושים שם.
סינט אכספרי - הצרפתי מנחיתת האונס בסהרה הבין אז וגם כתב יפה , יש לך סיכוי , פרנק