הילדים פתחו את הדלת ומצאו פרחון אפור בחדר מדרגות שזה אם לא ידעתם גור של יונה. הוא אמר שהוא פה לבד בלי היון והיונה הגדולים ושהוא גם לא באמת יודע לטוס... עדיין. בקיצור מול הדלת עמד פרחון טייס יתום והילדים בלי להתבלבל החליטו לקרוא לו יוני. לייקה ניסתה לרדוף אחרי יוני אבל כשהתברר שהוא לא יודע לרוץ כמו חתול או לעוף כמו ציפור היא מהר מאד איבדה עניין. הילדים לעומת זאת נתנו לו מים וקרקרים כדי שיגדל ויתחזק וקבעו לו שיעור טיסה עם אבא שלימד לטוס אפילו חיות שנולדו בלי כנפיים.
נח שיש לו חיבה ליונים עוד מהתקופה ששירת על התיבה בספר בראשית הציע מייד שנאמץ את יוני הפרחון ונצרף אותו למשפחה. הרעיון נפל מכל מיני סיבות בין היתר מפני שליונים יש כנימות (שזה סוג של כינים חמודות) וזה מאד הדאיג את ציפי וגם לא עמד בתקן החמור אצלנו בבית שמתיר כינים רגילות בלבד.
בבוקר רצינו להעביר את יוני פרחון הטייס הצעיר מהדת״ק בחדר המדרגות למסלול ההמראה שעל הגג. לא היה צריך להיות מדריך עם אלפי שעות טיסה כדי לראות שהחניך מתרגש עד שורשי נוצותיו שלא לומר מפוחד עד מוות. סימנו לו מסלול הסעה בסלון ונתנו לו אישור הסעה בקשר. שום דבר לא קרה. יוני ישב בדת״ק ואפילו לא הניע. בסוף לא היתה ברירה והיה צריך להעביר אותו ואת הכנימות ביד.
עכשיו יוני על הגג תחת כיפת השמים בעמדת הזדמנות אחרונה עומד למרגלות פקח הטיסה שנתן לו מזמן אישור המראה. לא פותח מנוע לא פורש כנפיים. עומד.
הדילמה המיקצועית הקלאסית של כל מדריך טיסה היתה ונישארה לזהות את הרגע המדויק שבו החניך מוכן לטיסת הסולו הראשונה שלו. האפשרות שיוני הפרחון במקום לבצע המראה אלגנטית ובז ניצחון יצנח שמונה קומות למטה ויהפוך לארוחת בוקר לחתולים בהחלט נשקלת בכובד ראש. ועדיין טייסים טסים וציפורים עפות.
הסברתי ליוני את עובדות החיים וגם דאגתי שיבין שפרחי טייס שלא טסים מסיימים בגולני וש 8200 זאת לא אופציה. השמים כחולים התנאים אופטימליים ויוני לא ממריא. ועכשיו ברצינות. מה עושים?
שגרה ירדה על יוני פרחון הטיס היתום (פוסט המשך). הוא התידד עם פקח הטיסה החלוד שלא הוריד את המשקפת מהעיניים עשר שנים ובכלל נראה שחיים של פטל״ט (פרח טייס לא טס) יושבים עליו טוב. אתמול בערב ניסיתי לברר אולי במקרה שם המשפחה של ההורים היה ליווינגסטון כי עם שם פרטי יונתן אני פעם הכרתי שחף... אבל הוא לא שיתף פעולה. סיפרתי לו גם שדוד דורון אומר שאני צריך לקחת אותו להוד השרון. בעיניים שלו ראיתי שבא לו לנסוע להוד השרון בערך כמו שלי בא ושנינו החלטנו לישון על זה.
למחרת יוני פתח את היום כרגיל בצעדת בוקר על מסלול ההמראה ואז פתאום הוא ספק דילג ספק טס אל המעקה והמשיך שם את הצעדה כאילו כלום. חניך זה חניך ולי זה הספיק. סימנתי לו עם האגודל למעלה תקעתי בו מבט נוסך ביטחון ונתתי לו בעיטה בתחת (בקטנה). הוא רץ נפנף בכנפיים עבר את המעקה... ועף.
אח״כ חשבתי שהיה נכון לתקוע לו עלה של זית בפה אבל כבר היה מאוחר מידי והשלום שוב יצטרך לחכות. ככה זה כשנותנים לטייס קרב ללמד יונים לעוף.
Comments